דחיינות היא רעה חולה

17.7.2025

השבוע קרה לי משהו נדיר. יום חמישי בבוקר, ועדיין אין לי ניוזלטר.

בדרך כלל אני כותב אותו בדלת פתוחה ונפש חפצה. אבל השבוע הייתי בטיול הנהלה בחו"ל.

ביום ראשון המשימה בכלל לא הופיעה לי ביומן, אז פשוט לא ניגשתי אליה.

ביום שני קפצה תזכורת, אבל היום היה מלא פעילות, ובערב חזרתי מארוחת הערב קצת… מבושם. אז דחיתי לשלישי.

בשלישי בבוקר, כבר ידעתי שלא תהיה הקלטה השבוע. אמרתי לעצמי ״בסדר, יש לי רק למצוא איזו שעה ולכתוב מהלב, זה יבוא לי בקלות״. ודחיתי. יצאנו מוקדם מאוד לטיול בלוצרן, מרחק נסיעה של שעה מהמלון שלנו. תכנון זמן לקוי שלי כי חזרנו למלון ב-23:00 ולא היה סיכוי לפתוח מחשב.

יום רביעי לא תוכנן ככה, אבל הפך ליום עבודה מרחוק עם שלושה בלת״מים, מהסוג שמשאיר אותך עם הלשון בחוץ. שוב, 23:00. שוב, לא.

ועכשיו, חמישי בבוקר. אין ניוזלטר.

דחיתי, דחיתי, דחיתי - וכשצריך לשחרר לעולם את הניוזלטר הבא, אין כלום.

אבל האמת? העובדה שלא אעמוד במשימה קשה לי יותר מההכרה בדחיינות הבלתי נסבלת הזו.

אני אומר לעצמי ״שחרר אדם, אפשר לוותר שבוע אחד...״

אני אולי דחיין, אבל לא עד כדי כך ותרן. אני אעמוד במשימה. ויהי מה.

אני סומך על היכולת של חני ואנשיה המופלאים לעזור לי, גם בדקה ה-90.

זה לא הוגן כלפיהם, אולי אני לוקח אותם כמובן מאליו, ואני מתנצל על כך.

אבל זה גם בדיוק למה אני משקיע בהם כל השנה, כדי שבשבועות כאלה, מישהו ירים אותי מהרצפה.

ולכולכם אני רוצה לומר דבר אחד:

השיטה הטובה ביותר היא ״תקתק, תעיף״ (כשמה כן היא - לתקתק ולהעיף).

לא לצבור חובות. לא לדחות משימות.

לשבת ולעשות - עכשיו. כי אחר כך זה לא יהיה קל יותר.

ואם הניוזלטר הזה נראה לכם קצת לחוץ, קצת פחות מלוטש, צדקתם.

אבל היי, הוא נכתב. ולפעמים,

עשוי זה טוב מאוד.

גמור זה מושלם.

ודחוי זה פשוט לא קיים.

שבת שלום

אני גאה בכם מאוד,

אדם

להיות חבר ולהרשם לניוזלטר, מה כבר ביקשתי