לטפס שוב באותם נופים

ניוזלטר זה מבוסס על שיחות הבוקר שלי, זיכרונות ממיטות קומתיים, והשראה ענקית מהאנשים שלא מפחדים לעשות דברים קשים, וגם לא מפחדים לעצור. תרשמו ממש פה

25.6.26

השבוע שלי התחיל ברגל שמאל*. כנראה שילוב של כמה וכמה פרמטרים, עייפות וחוסר שינה, אי עמידה במטלות הבוקר שעושות לי טוב, הגעה בלחץ למשרד, ההרוגים בלבנון, המחשבה על מעמדה של מדינת ישראל בעולם... בקיצור, היו לי סיבות. חלקן אמיתיות וחלקן קיימות רק בראש שלי, כך או כך יום ראשון היה יום לא טוב, בלשון המעטה. להתחיל את השבוע עם יום לא טוב אף פעם לא מבשר טובות להמשך השבוע, כך שהחרדה מפני הבאות הייתה ממשית. אני רוצה לחזור רגע ליום ראשון, ולסיבה שהכול הלך עקום ביום הזה. אני הרבה מדבר על ״נקודת מפנה”, אותו רגע קסום שבו קורים כבר יותר מדי דברים באותו כיוון, ומאותה נקודה כבר אי אפשר לעצור את הסחף, כמו פינג׳ן מבעבע של קפה שחור, כשהקפה מתחיל לגלוש העסק יצא משליטה, זה מה שהיה ביום ראשון. הצטברות של אירועים שבאו אחד אחרי השני, בכל אחד מהם הייתה לי האפשרות והבחירה לבחור איך להגיב, מה לעשות, כיצד לנהוג, ובכל האירועים שקדמו לנקודת המפנה הייתי יכול לבחור ימינה ובחרתי שמאלה. שוב ושוב ושוב לקחתי את הבחירה הלא נכונה. נקודת המפנה הגיעה בישיבה רבת משתתפים שבה נתתי לאגו שלי לנצח את המהות. הייתי כ״כ עסוק בלהיות צודק, הייתי כ״כ מרוכז בלנסות להוכיח, כ״כ בטוח שלא נכון להקשיב - שפשוט דרסתי. פגעתי באנשים והתוצאה הייתה ששום דבר ממה שרציתי לא הושג ועל הדרך היו לא מעט נפגעים. במבחן התוצאה, כישלון. שם גם נפל לי האסימון, כבר היה מאוחר מדי לברוח מהגורל של היום הזה כי נקודת המפנה שלו התרחשה. היום המשיך, ושעה אח״כ שוב הייתה לי יכולת בחירה, ואחרי שהבנתי שאני במסלול חזק למטה החלטתי לבחור הפעם נכון. לנסות ולהתחיל לתקן, ללחוץ על הברקס, אפילו שאת היעד כבר פספסתי.

חשבתי הרבה אם להוציא את ההתנצלות הפומבית.

הרי מנהל גדול אני, מה יגידו?

להודות בטעות?

מול כולם?

להראות שאני פגיע?

במהות צדקתי, פשוט הדרך לא הייתה נכונה.

שיתמודדו, שיתיישרו הם אליי.

כל הנ״ל עובר בראש על אוטומט ולא נותן מנוח.

מייל כזה כ״כ לא מקובל בספרי הניהול הקלאסיים.

אבל זה נחמד וקל להטיף על ניהול חדש, וכשהוא מונח לפתחך ואתה אשכרה יכול לבצע אותו, שם הדברים הופכים מורכבים וקשים יותר.

הוצאתי התנצלות פומבית:

שלום לכולם,

כמה אני מדבר ומרצה על ניהול תהליכים של שינוי, והנה היום אני הוא זה שנתקע עמוק בשלב הדחייה.

במבט לאחור, הדרך שבה הובלתי את הדיון שלנו הייתה לא במקום ואם אנשים נעלבו או נפגעו ממנה אני מצטער.

על אף שיש פערים בצוותי העבודה המצריכים פתרון ותיקון, הדרך הנכונה היתה צריכה להיות ניווט השיחה המשותפת ליצירת וקביעת הפתרון ולא הוצאת תסכול שלא מקדם אותנו קדימה.

אני מעריך מאוד את העשייה והעבודה של כולם והמשך העבודה המשותפת חשובה לי מאוד ואין לי ספק שהיא גם תצליח בענק.

תודה שאפשר לטעות לידכם, ותודה גדולה יותר שאפשר גם לקחת אחריות ולהתנצל.

אדם

לא ידעתי, ואני עדיין לא יודע אם זה המעשה הנכון, אבל זה פחות חשוב לי. חשוב לי שאני מרגיש אדם (תרתי משמע) טוב יותר אחרי המייל הזה. מרגיש לי שבכל היום הזה זה היה מעשה אחד שראוי לספר עליו בבית לילדים, מרגיש לי ניהול אחר ונכון. מרגיש כמו בחירה טובה. והתהליך שאני עובר עכשיו מרגיש כמו שיעור טוב בחמלה עצמית: חמלה עצמית מכבדת את העובדה שלכל בני האדם יש חוזקות וחולשות. במקום ללכת לאיבוד במחשבות של טוב ורע, אנחנו מפנים מודעות קשובה לחוויה של הרגע הנוכחי ומבינים שהחוויה אינה קבועה, אלא משתנה כל הזמן. ההצלחות והכישלונות שלנו באים והולכים – הם לא מגדירים אותנו! וגם לא קובעים את הערכים שלנו! הם פשוט חלק מלהיות יצור חי שחי את החיים. המוחות שלנו עלולים לנסות לשכנע אותנו אחרת, אבל אל תאמינו לכל מה שאתם חושבים. אנחנו יצורים פגיעים ולא מושלמים ועם זאת נפלאים ונהדרים – בדיוק כמו שאנחנו.

בתמונה הרחבה יותר, כשאני מסתכל על הדברים עכשיו, נקודת המפנה הראשונה של יום ראשון הייתה הישיבה ההיא שבה דרסתי. אבל נקודת המפנה המשמעותית באמת הייתה הרגע שבו עצרתי את הסחף, לקחתי נשימה, והחלטתי להביט במראה בלי פילטרים: לשחרר את האגו, לתת למהות לנצח ולהתחיל לטפס שוב אחרי הנפילה. בדרך למעלה, כשעברתי שוב על אותם נופים, הזכרתי לעצמי שהדרך מרגשת מהפסגה, שמותר לנו לטעות כל עוד אנחנו מוכנים להחזיק בהגה ולתקן את המסלול ושמצפון נקי הוא בסך הכול עדות מוצקה לזיכרון גרוע.

סופ״ש נעים,

אדם

ניוזלטר זה מבוסס על שיחות הבוקר שלי, זיכרונות ממיטות קומתיים, והשראה ענקית מהאנשים שלא מפחדים לעשות דברים קשים, וגם לא מפחדים לעצור. תרשמו ממש פה