שומעים משהו לפני שמתחילים? הניוזלטר הזה הוא 5 דקות שבועיות של מחשבות, סיפורים ותובנות. מאות כבר מנויים. בואו להיות חברים
13.11.25
בעוד שנה מהיום יתקיימו בחירות במדינת ישראל.
אני יודע, הזמן עובר מהר כשנהנים.
לא רוצה לדבר על ימין / שמאל
גם לא על אף מועמד או מועמדת, רשימה, מפלגה או רעיון.
אני רוצה לדבר עליכם. עלינו.
יש לנו בעיה.
הבעיה שלנו, הישראלים, היא לא אידיאולוגיה. אלא טווחיות.
התרגלנו לחשוב קצר. לקוות שהשנה “נעבור את זה”, שהרבעון ״יסתדר״, שהממשלה ״תתפקד״.
אנחנו אומה של אלתור על, הישרדות גבוהה ותגובה בלתי מתפשרת, אבל אנחנו קצת פחות של תכנון, סבלנות ובעיקר חזון שמדביק חברה.
פעם לא היינו כאלה. כשדוד בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה, לא היה לו צבא, לא כסף, לא תשתיות - רק חזון. איך אני יודע? פשוט כי זה המכתב שהיה מונח על השולחן שלו יום אחרי הכרזת העצמאות:
בן-גוריון לא היה רק ראש ממשלה, הוא היה מנהיג שידע להצית את הדמיון של כולם. לרתום את כולם סביב מטרה משותפת. לקבל משמעות וערך למקום הזה מתוך בנייה משותפת, ביחד. הוא הכריח אותנו לחשוב בגדול, לראות מדינה יהודית משגשגת במקום שבו היה חול. אותו דבר אפשר לומר על חיים ויצמן, שדמיין אוניברסיטה מדעית שתהיה סטנדרט של איכות עולמית כשעוד לא היו כאן תלמידים.
אבל זה היה אז, ולא עוד.
לאט לאט הורגלנו לחשוב קצר. לא שמנו לב לזה, ממש כמו אותה צפרדע שנזרקת למים הפושרים ולאט לאט מתחממת בלי לשים לב. אבל מה לנו ולצפרדעים? זה בכלל שייך לצרפתים.
הרבה יותר מסובך לחשוב לטווח ארוך. הטווח הקצר תמיד מפתה כי הוא נותן תחושת שליטה, החלטות קטנות, תגובות מהירות, והסיפוק? מיידי. אבל הטווח הארוך הוא המקום שבו נבנית משמעות. הטווח הארוך הוא המקום בו אנו מעצבים עתיד. הטווח הארוך הוא היכולת לקחת אחריות על מה שלא נזכה להנות ממנו בעצמנו. הטווח הארוך דורש
