מלחמה בע״מ

זהו הזמן, זה היום, זה הרגע… להרשם לניוזלטר

23.4.26

אתמול חגגנו 78 שנים. לפני 78 שנים פרצה מלחמת העצמאות, או השחרור. בהחלט תקופה אחרת זו הייתה. פעם, הכול היה פשוט וטהור יותר. אפילו מלחמות לא היו צריכות שם מהוקצע ומוצלח. מלחמת ששת הימים נקראה כך כי היא נמשכה שישה ימים. מלחמת יום הכיפורים, כי היא פרצה ביום הכיפורים. מלחמת ההתשה קצת נשכחה בין הספרים, אבל היא הייתה, והיא נקראה ככה כי, ובכן, היא הייתה, בגילוי לב נדיר שלא יחזור, מלחמה שהתישה את כולם. אלה שמות שמספרים מה קרה, או מתי קרה, או כמה זמן זה לקח. לא מה כדאי לחשוב, או מה שאנחנו רוצים שנחשוב, על מה שקרה.

יש רגע מדויק שבו זה השתנה, ואני יכול לנעוץ בו אצבע: 1982. זו לא מלחמת לבנון, אלא ״מלחמת שלום הגליל״. שם שאי אפשר לריב איתו, כי מי נגד שלום? מי נגד הגליל? שם שמצדיק לחימה. יש מטרה ברורה, והיא משרתת את האמצעי. בפנים, בין הקצינים, המבצע נקרא ״תוכנית אורנים״, שם ניטרלי, טכני, לא מוכן לפרסום, ובטח שלא למיתוג ולעיצוב תודעה. לשם כך הוציאו שם אחר, שנבנה כדי לשכנע. זה הרגע שבו למלחמה הישראלית יש לראשונה שני שמות: אחד שהצבא קורא לו, ואחד שאנחנו אמורים לקרוא לו. ואין זה פלא שמהלך זה מתכתב כמעט אחד לאחד ובתזמון כמעט מושלם, עם תהליך האמריקניזציה שעובר על החברה הישראלית כולה, ועם תרבות הקפיטליזם בכלל (יש טובים ויש רעים, יש מנצחים ויש מפסידים) שפושטת בעוצמה על החברה הישראלית.

מאז הפסקנו להיות במלחמות והתחלנו ״לנהל סכסוך״ (איזה שם מכובס ומעצבן). וכשאתה לא נלחם אלא מנהל, יש צורך בישיבת שיווק, שתסביר לכולם על ההשקה החדשה והמוצלחת שאתה רוצה לקבע בתודעה של הלקוחות (העם). לא במקרה זה רק הלך וקיבל תאוצה מסחררת. בשנות התשעים ניסינו להיות ספרותיים: ״ענבי זעם״, כאילו מישהו בחדר הפיקוד או בקריה פתח והתחיל לקרוא את סטיינבק. בשנות האלפיים עברנו לנרטיב ההגנה: ״חומת מגן״. אנחנו בכלל לא ״נכנסים״, אלא מקימים משהו כדי ש״הם לא ייצאו״. ואז בא ״עמוד ענן״, שמחבר בהברקה בין התנ״ך לשובלי כיפת ברזל. ו״עופרת יצוקה״, שנבחר גם בגלל חנוכה וגם כי מחקר הוכיח שהוא מייצר לכידות לאומית. כן, יש מחקר על זה. מישהו ישב ומדד.

איזה קטע, ככל שהמבצע נמשך יותר ותוצאותיו פחות מוחלטות, השם נהיה יותר מפוצץ.

זה לא מקרה. זה מנגנון פיצוי מיתוגי ותודעתי.

ה״צוק האיתן״ נמשך 51 יום ונגמר בלי הכרעה. ה״שומר החומות״ נמשך 11 יום ונגמר בהפסקת אש מצרית. ה״חרבות ברזל״ עדיין נמשך. האם מתישהו ייגמר? לא בטוח, כי זה שם שמרגיש כמו שיחה בין שתי חרבות שמתנגשות בסרט מלחמה, והקהל מתרשם ממוזיקת הפלדה.

יש כאן דפוס שקשה להתעלם ממנו. 78 שנים של מלחמות אינסופיות, ואיתן גם שמות, ובכל זאת יש מילים שלא מופיעות באף אחת מהן: ״כאב״, ״הרס״, ״כיבוש״, ״נרמול״, ״אין כניסה״ ועוד. מי שחושב שזה במקרה, כדאי שיחשב מסלול מחדש. כל שם עובר סינון קטגורי, כי הוא צריך לרמז על עוצמה, על הגנה, על ייעוד היסטורי, אבל אף פעם לא על מה שמתרחש בשטח. השמות הם מפת הדרכים של מה שמותר וצריך לחשוב, לא של מה שבאמת קורה.

בשנים הבאות נמשיך להילחם, והשאלה היא לא איזה שם יבחרו למלחמה הבאה, שתגיע בקרוב. השאלה היא האם אנחנו בכלל מסוגלים, כחברה, לנהל שיח על מלחמה בלי לעטוף אותה בצלופן של הירואיקה והצלחה מזויפת. האם אנחנו מסוגלים לומר: ״אנחנו יוצאים למהלך הזה כי אין ברירה, והמחיר יהיה x״, בלי להזדקק לדימוי תנ״כי שיעזור לנו לשכוח למה המהלך הקודם לא השיג את היעדים שלו?

ספוילר: כנראה שלא.

אנחנו מעדיפים לקנות שמות של מתכות, חיות ותופעות טבע.

זה פשוט הרבה יותר קל מלהסתכל במראה.

סופ״ש נעים אריות,

אדם

הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה:

(והשבוע הצטרף ״תביאו יותר״ שיר שמסמל תקופה, של הילה רוח הנהדרת)

יאללה להרשם לניוזלטר!