לכתוב כל שבוע זה נחמד, לדעת שמישהו מבקש לקרוא את זה, זה כבר מופלא. תרשמו לניוזלטר כאן:
30.4.26
אני עולה במעלית לקומה 22. בלי לחשוב, שולף את הטלפון מהכיס ופותח את הווטסאפ. חייב לבדוק אם מישהו שלח לי הודעה ב 22 השניות שעברו מאז שיצאתי מהמעלית של החנייה.
אני עומד בתור בבית המרקחת. בלי לחשוב, שולף את הטלפון ופותח טלגרם. חייב לדעת אם קרה משהו נורא בגבול הצפון או בדרום בשלוש הדקות האחרונות.
אני תקוע ברמזור בפנייה שמאלה למושב. שתי דקות המתנה. אני יודע שהרמזור הזה נצחי, אבל היד שלי כבר נשלחת לתא שבין המושבים. אני חייב לבדוק אם שלחו לי הודעה. אולי העולם השתנה מאז שנסעתי חצי שעה?
אני נכנס למפגש חברתי. אני מגיע לבד. לא נוח לי. אבל אני לא באמת לבד, אף פעם. בלי לחשוב, אני מוציא את הטלפון. אסור שחס וחלילה אהיה שנייה אחת לא עסוק, או שמישהו יראה אותי בוהה בחלל.
אני שוטף ידיים. 20 שניות של סבון. כמו ילד טוב של רופאת המשפחה שלי. הנה הגיע הרגע שבו המוח שלי אומר: ״הלו, משעמם פה, בוא נראה מה חדש בטוויטר בזמן שהברז רץ״.
אני מנסה לקרוא ספר. עמוד 4. הראש שלי מתחיל לגרד. אני לא מצליח להתרכז, אז אני מושיט יד לטלפון שלי, שנמצא שם, מוכן ומזומן, כמו חבר רע שמציע לי מנה של רעל נעים.
אני הולך מהחנייה הביתה. 30 שניות של הליכה בחוץ. האוויר נקי, השמש שוקעת. האם אני באמת צריך להסתכל על המסך בזמן שאני הולך? לא. האם אני עושה את זה? ברור.
אנחנו לא שמים לב, אבל נהייתה לנו ״נשימה שנייה״.
היא לא מגיעה מהריאות, היא מגיעה מהאגודל.
היא לא מרחיבה את החזה, היא רק מצמצמת את התודעה.
אחחחח... הגלילה, הגלילה... היא הפכה לנשימה בלתי פוסקת. אנחנו פשוט לא יכולים בלעדיה. מכורים על מלא. עוד גירוי, עוד דופמין, עוד מידע. בום, בום, בום, המכונה דופקת.
יש רגע כזה, מאוד קשה לאבחנה, דורש תשומת לב יתרה ובדרך כלל נדרס תחת הרצון העז לפגוש את האלגוריתם... זה הזמן המאוד קצר בין הרגע שבו מופיע הדחף לבין הרגע שבו האגודל פוגש את המסך. הרגע הזה נקרא פעם ״שעמום״, או ״חרדה״, או ״צורך בחיזוק״, או ״בהייה״, או ״תחושת חוסר אונים״... ואנחנו פשוט לא מוכנים לסבול אותו. הרגע הזה, שאני קורא לו ״השנייה השנייה״, הוא למעשה הרגע שבו נערך הקרב על החופש שלנו.
