רגע לפני שמתחילים! השבוע הטקסט הוא על חברות וחברים, אז אם אתה מחשיב את עצמך כזה - תרשם
7.5.26
על החברות, על העיוורון
ביום חמישי האחרון, כמה שעות אחרי שהניוזלטר השבועי עלה לאוויר, הגעתי הביתה. ביצעתי מהר את מה שהייתי מוכרח לבצע, והכרזתי בקול: ״אני חייב ללכת לישון״. נכנסתי למיטה ב-21:30 וכיביתי מנועים.
למה כל כך מוקדם? כי בשלוש לפנות בוקר כבר הייתי צריך לקום, לעלות על האוטו ולנסוע שעה וחצי לבית הספר כדורי, למרגלות הר תבור. המטרה: לפגוש חבר קרוב ולרוץ יחד את חצי מרתון התבור, שיוזנק ב-5:50 בבוקר.
״תגיד, אתה באמת מתכוון לנסוע שעה וחצי באמצע הלילה, לרוץ שעתיים, ואז לנסוע עוד שעה וחצי הביתה? זה לא נראה לך כמו טירוף חושים?״ זה משפט שקיבלתי, ואחר כך גם אומת עם חברי, שגם אותו שאלו: ״תגיד, הוא באמת מתכוון לעשות את זה רק בשביל לרוץ איתך?״
באותו רגע לא היה לי אפילו ספק. התחשק לי לרוץ, ויותר מזה, התחשק לי לרוץ איתו. הסינגלים של יער בית קשת, האוויר הקר של הבוקר בצפון, אנשים טובים שבאים לרוץ בארץ, התנועה של הגוף בתוך הטבע וגם הגעגוע אליו - כל אלה היו שווים כל דקת שינה.
מתישהו במהלך הריצה יצא לנו אפילו להחליף כמה מילים על זה. הוא סיפר על שיחה שהייתה לו עם חבר אחר, ואיכשהו הגענו לווידוי שלי, ואמרתי לו בכנות: אני לא עושה עבודה מספיק טובה בלשמור על קשר.
הריצה הזו, יפה ונדירה ככל שתהיה, היא החריג.
בין חצי מרתון אחד למפגש משפחות אחר יש חודשים שלמים שבהם אנחנו לא מדברים. אולי מסתמסים ומחליפים צחוקים בוואטסאפ, אבל מדברים? עם יד על הלב, לא תמיד. וזה קורה לא מתוך חוסר אכפתיות, אלא פשוט בגלל המלכודת של החיים עצמם: יש עבודה, יש משפחה, יש עייפות מצטברת, יש תחביבים, יש גיאוגרפיה, וכשאתה אוסף לאורך הדרך מעגלים רבים של חברים - מהצבא, מהלימודים, מתפקידים, מהשכונה - פיזית, אין מספיק שעות ביממה.
כנראה שככה זה. לא מתרחקים מחברים מתוך בחירה. מתרחקים מתוך החיים.
המספרים מספרים את הסיפור הזה בצורה מדויקת: בגיל ההתבגרות, הזמן שאנחנו מבלים עם חברים מגיע לשיאו ועומד על קרוב לשעתיים ביום. כל יום. אבל ככל שנכנסים לעולם המבוגר, הגרף צונח. יתרה מכך לפי נתונים, לפני כעשרים שנה האדם הממוצע בילה כ-60 דקות ביום עם חברים, והיום? המספר הזה צנח ל 26 דקות בלבד. פחות מחצי שעה ביום למעגלים החברתיים שלנו.
