20.5.26
בצבא היה לי העונג לישון מעל עמית הוכמן (בלילות שבהם זכינו למיטות קומתיים ולא ישנו בשטח), ודאגתי לנצל את הפוזיציה כדי להציק לו רבות. אין מה להגיד, עמית די סבל ממני. מהצד השני, עמית תמיד היה מדוגם ודאג לסדר את הציוד שלו כל כך בקפידה, והמיטה תמיד הייתה מתוחה כך, שלהציק לו באמת היה מצווה בנוסף, תמיד הפתיעה אותי היכולת שלו להיות גם קיבוצניק מחצור וגם אוהד שרוף של מכבי תל אביב. יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע.
בצבא, הוכמן היה מה שנקרא ״פדלאה לייט״.
לא האיטי בחבורה, אבל בטח לא המהיר.
לא מהאנשים שהריצה באה להם בקלות, מקום טוב באמצע.
לייט בלומר קלאסי.
בשנים האחרונות הוא לקח את עניין הריצה כמה קילומטרים רחוק מדי. כמה רחוק? נניח, 160 קילומטרים. באמתחתו כבר כמה אולטרה מרתונים מפוארים, מרתון מתחת לשלוש שעות, וכל זה תוך כדי שהוא מגדל ארבעה ילדים ומנפק בצק פיצה מושלם. עמית החליט שהוא נכנס באמ אמא של עולם הריצה, וביצע. בסוף השבוע האחרון הוא התייצב בצרפת למרוץ של 160 ק”מ. 24 שעות רצופות של ריצה. שנה שלמה של אימונים מפרכים, מוכנות מנטלית מלאה, משמעת ברזל.
ספוילר: הוא לא סיים את המירוץ. אחרי 12 שעות הוא פרש.
הסיבה? משהו לא טוב שהוא אכל בבוקר, כאבי בטן עזים במירוץ שהכל חייב לתקתק. שנה של הכנות התנפצה בגלל ארוחה אחת.
ואני? אני מה זה גאה בו על הפרישה הזו.
1986. אסון הצ’לנג’ר. חללית של מיליארדי דולרים, פאר הטכנולוגיה האנושית, שהתפרקה לחתיכות 73 שניות לאחר השיגור. הסיבה לא הייתה כשל במנועים העצומים או במחשבי הטיסה. הסיבה הייתה ה O ring - אטם גומי קטן, בעלות של דולרים בודדים, שאיבד את הגמישות שלו בגלל הטמפרטורה הקרה בבוקר השיגור. מדובר באחד הסיפורים המרתקים, שכבר מזמן הפך להסבר של תופעות חברתיות וכלכליות. בין אם זו מעבורת חלל, ארגון עסקי או גוף של רץ אולטרה מרתון, נקודת הכשל הסיסטמית היא כמעט לעולם לא הרעיון הגדול. להפך, היא הפרט הקטן, האזוטרי, זה שנראה שולי לעומת המאמץ הכולל. אתה יכול לבנות מערכת אימונים מושלמת במשך שנה, אבל אטם הגומי שלך יכול להיות כריך פגום בבוקר המירוץ. (הוכמן, תגיד, מה אכלת?)
