ובכן זה העונג שיש לאנשים כמוכם שבחרו להירשם לניוזלטר שמרכז את הגיגי המחשבות שלי.
בעולם כאוטי ומבולגן אני מנסה לייצר לעצמי מסגרות וטקסים שיאפשרו לי לחשוב יותר, לא לפעול על אוטומט, וליהנות מהרגע הזה ממש עכשיו שאני שומע את האצבעות שלי מקלידות על המקלדת ואשכרה מייצרות. יש מאין.
הניוזלטר שיצא בדיוק לפני 48 שעות היה מכתב רגיש וארוך מהמוח שלי אליי, וכנראה שהוא נגע בלא מעט מכם שכן קיבלתי עליו דרך הודעות פרטיות כמה תגובות שאני חושב שראוי לשתף. (וזה נושא שצריך לבדוק פעם – איך אנשים מסכימים לחשוף את עצמם ככה ברשתות החברתיות, אבל להגיב תגובה פומבית בסאבסטאק שלי הם לא מסכימים בשום אופן...)
חברה אחת שלחה לי את המשפט היפה הזה:
״זה הקעקוע היחיד שבא לי לעשות בגילי המופלא. זה מהספר ״לאכול, להתפלל, לאהוב״. יש שם איזה איטלקי שממש מסביר למה באיטליה זה חלק מהתרבות ואצל אמריקאים נניח (כמו אצלנו) זה גנאי או משהו שאתה צריך להרוויח בעבודה קשה 😂״
מחברה אחרת קיבלתי משפט קצר וחד:
״אתה נהדר אני הולכת לבהות בקיר״
ומאחד האנשים הכי מעניינים ומרתקים שהכרתי, שהוא חידה אחת גדולה וטובה בפני עצמה קיבלתי:
״אהבתי את האחרון. אתה מתקרב להיות בנאדם. ראה הוזהרת... (תוהה אם אתה זוכר שפעם הצעתי לך, שאם אתה צריך לנקות את הראש ולחשוב מחדש על משהו, שתבוא לחיפה. יש כאן מרינה שקטה מאוד ותוכל לשתוק (איתי) איזה שעה טובה. זה ממש מפתח ופותח הכל מחדש. רק לשתוק. אמן בקרוב...). אני נזכר שהדוגמה המחשה הטובה ביותר לדבר הן תמונות התלת מימד. יש לי בבית תמונה כזאת שכשאתה מסתכל עליה, אתה רואה שום כלום כזה. סתם משהו עמום. אבל, אם תעז לאבד את השליטה על העין, אם תעז לבהות בה באורח לא מתבונן ולא מחפש משהו, פתאום תראה תמונת עומק תלת מימדית מופלאה של ניו יורק. מדהים כשלעצמו, ומשל מצוין לחיים. (לעיתים נדירות מאוד אני אכן עומד לבהות בה, אבל מיקמתי אותה כך שאעבור לידה הרבה פעמים ביום. לפחות יודע שאיני רואה).״
