13.2.2025
אנחנו לא עמדנו במשימה.
בסופו של דבר, במבחן התוצאה, נכשלנו.
ואני רוצה להסביר למה.
באופן כללי, מאז ה-7.10 אני משתדל לא לצפות בחדשות, מכל סוג. מהר מאוד, אני ברמה האישית הגעתי למסקנה שזה עושה לי ממש רע. בגוף ובנפש. זה מוציא ממני כעס וגורם לי לדאון רציני. אני יודע, לברוח מהמציאות לא פותר את הבעיה ולטמון את הראש בחול לא מעלים דבר, ויחד עם זאת אני מודה שהאובססיה של אמצעי התקשורת בלחפור בפצע הפתוח מייצר אצלי יותר כעס ופחות הזדהות. שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי ביקורת למי שכן רואה ואני לא מתכוון לנסות לשכנע אף אחד, ובכל מקרה לא על זה התכוונתי לכתוב. אבל היה לי חשוב לתת רקע לנושא שעליו אני מעוניין לדבר.
והרקע חשוב, משום שביום שבת האחרון יצא לי במקרה, ממש במקרה, לשבת מול הטלוויזיה ולצפות בשידור הישיר של חזרת החטופים הביתה: אור לוי, אוהד בן עמי ואלי שרעבי. ומה אני אגיד לכם? זה היה נורא. שבת שלמה לא הצלחתי לחזור לעצמי, והמועקה הזאת יושבת עליי עד עכשיו. וזה גרם לי לחשוב קצת על ההיסטוריה, ועל מה שהבטחנו שלא יקרה עוד. וזו הסיבה שאני מגיע מהר מאוד למסקנה שנכשלנו. בענק.
״לא עוד!״
שתי המילים האלה, שאמר דוד בן גוריון ב-1948 מלוות את העם שלנו עד היום. הן לא סתם סיסמה, הן תפיסת ההפעלה של המדינה הזאת. לא עוד מצב שבו אזרח ישראלי נרדף, נשבה או נרצח בלי שיקום כוח שיגן עליו. לשם כך הוקם צה"ל - צבא הגנה לישראל. אבל התמונות של החטופים שחוזרים מהשבי, בדגש על השלישייה שחזרה בשבת האחרונה, הן תזכורת כואבת לכך שההבטחה הזו נשברה.
