6.2.2025
לפני יומיים, פתאום באמצע היום, נוצר לי חלון זמן. כולה רבע שעה. זה קרה כשעמדתי על הרציף בתחנת הרכבת בנתב״ג, מחכה לרכבת שתיקח אותי לסבידור מרכז. בעודי עומד שם, ממתין לרכבת ונשען על עמוד, אני מסובב את הראש ורואה שהעמוד כולו מכוסה במדבקות לזכרם של כל אלו שהלכו מאיתנו בשנה וחצי האחרונות.
אני בטוח שאתם מכירים את התופעה, זה משהו שקרה במלחמה הזו, דרך הנצחה מיוחדת להוציא סטיקר לכל לוחם, לוחמת, נרצח או נרצחת עם משפט המייצג אותם או את חייהם. משהו שהם אמרו או מוטו לחיים שמתאר אותם בצורה הטובה והמדויקת ביותר. העיניים זזות מסטיקר לסטיקר. אני לא רק קורא את המשפט, אני קורא את השם, מדמיין את האדם אומר את המשפט. מנסה לחבר נקודות בסיפור החיים, מסתכל על השנים, כל כך צעירים כולם...
ללא היכרות אישית עם אף אחד מהפרצופים היפים האלה, אני מייצר לעצמי הבנה של מי הם היו. כמה עצב, ויחד עם זאת כמה עוצמה. השאלות עולות לי בראש מעצמן, אני לא מתכנן כלום ופשוט זורם עם מה שבא.
למה, למה למה רק כשאנחנו מאבדים משהו יקר וגדול, או מגיעים לסוף שלנו, אנחנו מרשים לעצמנו לתהות על הדברים הבאמת חשובים בחיים? על איך צריך להעביר את הזמן הקצר שיש לנו כאן? על מה היא באמת משמעות החיים?
הנה אופיר צרפתי, עוד לא בן 30 אבל יש לו עצה ששווה להקשיב לה:
נועם דואק, 4 מילים שאם ניישם אותן יותר יהיה פה קצת יותר טוב:
תומר הגולנצ׳יק, אני מסתכל עליו הרבה, כי זה משפט שאני אומר כל הזמן. הוא שמע את זה ממני? או שאני ממנו?
שלו דגן - צודק! החיים קצרים.
שניאור, אתה מסקרן אותי ממש. וזה שאתה עכשיו מודבק פה בשליחות של הרבי, בין הגולנצ׳יק לדובדבן...
ושני גבאי, נדב כהן, ליאב אלוש (אותו לא הכרתי אישית אבל הייתי בלוויה שלו, שלעולם כבר לא תצא לי מהראש), עמיחי שמעון, נועם דואק, איתי גליסקו, שגיא רובינשטיין, תומר יעקב מזרחי, תומר קרן, דוד משה בן שטרית, אלישי יונג, מאור כהן אייזנקוט, סיון שדה, אמיר גלילוב...
אני מתרחק קצת מהעמוד ורואה שמעליו יש שלט ״למרחב מוגן״.
אני מסתכל על זה שוב ופשוט לא מאמין. איך מכל המילים שיש בעולם אלו 2 המילים שעומדות ככותרת מתחת לכל מקבץ האנשים האלה עם המשפטים האלה. זה מתייחס אליהם? (״הם במרחב מוגן עכשיו?״) זה מתייחס אליי, הקורא? (״תקרא טוב טוב את שכתוב כאן ותבין איך מגיעים למרחב מוגן בחיים האלה״). עומד, בוהה וחושב.
מסתכל על השעון, נשארו לי שלוש דקות עד שתגיע הרכבת שלי.
פתאום ניגש אליי איש שמעולם לא ראיתי בחיי, הוא צריך להיות באזור גיל 55, 60.
שיער אפרפר על גבול הלבן כבר נמצא על ראשו. הוא לובש ג׳ינס ויש לו חולצה שחורה בתוך המכנסיים. פאוץ׳ שחור משמש כחגורה. נושא תרמיל על כתף אחת ובלי היסוס מפריע לי לבהייה ולצילום.
״מה אתה מצלם?״
״את הסטיקרים האלה״
״אפשר לשאול אותך למה?״
״אני רוצה לכתוב על זה לניוזלטר של השבוע״
״איזה ניוזלטר?״
״ניוזלטר שאני שולח כל יום חמישי״
״למי?״
״לעובדים בחברה שבה אני עובד ולמכרים שאספתי לאורך הדרך״
״על מה הניוזלטר?״
״ממממ... על החיים, אולי לתת קצת השראה...״
״השראה?״
״ממממ כן״
״אז יש סרטון של בחור אמריקאי שאתה חייב לראות... שמעת על ההתרסקות של המטוס האמריקאי והמסוק השבוע בוושינגטון?״
״כן, בטח״
״אז תדע שממש באותו נהר, הפוטומק, הייתה התרסקות של מטוס בשנת 1982, ואם אתה רוצה לחבר בין הסטיקרים האלה לבין השראה... תראה את הסרטון הזה. אתה כבר תבין״
אני מחפש את הסרטון ביוטיוב, מרים את הראש וקולט שהוא כבר התרחק ממני, אני רואה עכשיו רק את גבו. הרכבת שלו מגיעה לרציף 1. אני קולט שלא אמרתי לו תודה וגם לא לקחתי את הפרטים שלו בשביל לשלוח לו את הניוזלטר. אפילו את שמו אני לא יודע. אני מנסה לצעוק לו, אבל זה מאוחר מידי, הוא כבר עושה צעד לתוך הרכבת והדלתות נסגרות. בדיוק בזמן מגיעה הרכבת שלי לרציף 2.
אני מנצל את זמן הנסיעה ברכבת בשביל לראות את הסרטון שהוא המליץ לי לראות:
לכאורה ניתוח יבש של התרסקות מטוס מ-1982. 6 אנשים ששרדו את ההתרסקות עצמה ובסופו של דבר 5 שניצלו. אבל הנה הסיפור של טיסה 90 ומה שהאיש בשחור ניסה להגיד לי בעודי מצלם את הגיבורים שעל העמוד:
