ניוזלטר זה מבוסס על שיחות הבוקר שלי, זיכרונות ממיטות קומתיים, והשראה ענקית מהאנשים שלא מפחדים לעשות דברים קשים, וגם לא מפחדים לעצור. שימו פה אימייל להרשמה:
6.8.26
ב 4 ביוני, המשנה למנכ״ל, איש הקריאייטיב והמומחה לאסטרטגיה בדימוס, אדם פולצ׳ק, ישב מול המקלדת שלו, תפס את משבצת ה״נביא שרואה הכול״, וגזר את דינה של פרארי.
בטקסט מלא בחזה נפוח ובביטחון עצמי של מנהל גדול שמשוכנע שהוא המציא את הגלגל, הוא הסביר לכם בלהט קדוש שילד בן חמש בטוקיו או בתל אביב יודע שפרארי זה אדום. הוא נפנף בטסטוסטרון, ברעש מנוע שמזעזע את הסרעפת, שלף את קוקה קולה מ 1985 ואת הלוגו של גאפ, ניסח חוקים קשיחים של עולם השיווק, וחתם בנחרצות של פסק דין: ״כשאתה מוותר על האדום אתה נשאר בלי צבע יסוד. אתה נשאר בלי ערכים. ובעיקר בלי לקוחות״.
נו, איפה הלקוחות, אדם?
כי השבוע, המציאות חזרה מהחופשה כדי לתת לפולצ׳ק סטירת לחי מצלצלת: פרארי כבשה את יעד המכירות השנתי של ה Luce החשמלית והכחולה שלה בתוך חודשיים בלבד. 500 יחידות, במחיר של מעל 600 אלף דולר לחתיכה, עפו מהמדפים. הסיפור גמור, הקופות במראנלו מפוצצות, והפרארי הכחולה והחשמלית שוברת שיאים.
ופולצ׳ק? הוא נשאר עם הפוסט המפואר שלו מיוני.
מודפס, ממוסגר, ומריח כמו התנשאות שנשרפה על המסלול.
אם יש משהו שאפקט דאונינג קרוגר אוהב, זה אנשים שכותבים בביטחון מוחלט על תחומים שאין להם מושג בהם. ככל שפולצ׳ק הבין פחות את הנכונות של השוק העולמי החדש (עשירים סינים) לשלם הון עתק על יוקרה שקטה וחשמלית - ככה הוא נשמע הרבה יותר בטוח בעצמו. קל מאוד לגזור את דינו של מותג על בסיס הנוסטלגיה הפרטית שלך ולקרוא לזה ״אבחנה מקצועית״. קל עוד יותר לשכוח שהעולם לא עובד לפי התיאוריות שנוח לך לכתוב עליהן בניוזלטר שבועי.
