השיבה הביתה

30.7.26

כל העולם ב״אודיסיאה״. הטירוף מדביק.

זה כ״כ מרגש מצד אחד לראות נערים ונערות בני 14 מתעניינים בסיפור מלפני 3000 שנה, ומהצד השני נורא מצחיק לשמוע אנשים בני 50 שמבקשים לא לעשות ספוילרים ולא לספר איך נגמר הסיפור (אח שלי, זה סיפור מלפני 3000 שנה...).

אתה פותח את הפיד בספוטיפיי. כל הפודקאסטים מנתחים את התופעה. בניוזלטרים מכריזים על שבירת שיאי הצפייה. אתה מנסה להזמין כרטיסים לקולנוע ואין מקום (מתי זה קרה לאחרונה?). בסטוריז באינסטגרם משפיענים שכבר ראו ב IMAX, כמובן. פתאום הספר הזה, שרבים בכלל לא הכירו, מופיע בראש רשימת רבי המכר (אנשים מצפים לקבל סיפור סטנדרטי ולא מבינים שמה שהולך לנחות להם על השולחן זו למעשה שירה שמורכבת מ 24 בתים וסיפורים ששזורים זה בזה). אני לא אתפלא אם בעוד 9 חודשים השם הפופולרי ביותר לבנים חדשים יהיה אודיסאוס, ולבנות פנלופה. (מבחינתי יש רק אחת, והיא קרוז).

מה קרה פתאום? מה יש בה ב״אודיסיאה״ שכ״כ מדביק? שאלה טובה, אבל יש לה תשובה מוחצת. מה שקורה כאן הוא לא עוד טרנד חולף, אלא ניצחון מוחץ של סטוריטלינג על זמני (למי שעדיין יש עוד ספק מהו הכוח הגדול שמניע את האנושות כולה). האודיסאה פוגשת את העולם והאנושות של 2026 בדיוק במקומות שהכי חשובים להם:

בגעגוע העמוק לבית הישן והטוב, השפוי והנורמלי, בעולם מפורק ותזזיתי (ביוונית זה נקרא nostos, וזו ראשיתה של המילה ״נוסטלגיה״).

בחיבור לגיבור סופר מורכב שמנצח בזכות המוח והתחבולה, ולא בזכות הפעלת כוח ברוטלי.

ביכולת והצורך של המוח שלנו לראות עלילה שנמתחת לאורך שלוש שעות, שיש בה עליות וירידות, סיבובים ופניות, ואי אפשר לדלג אחרי שנייה וחצי עם האגודל.

בחזרה למפת הפנטזיה המקורית של האנושות, זו שכל תעשיית התרבות מקבלת ממנה השראה כבר אלפי שנים.

קפלו את כל הנ״ל לעובדה שבמאי ענק דוגמת כריסטופר נולאן לוקח את חומרי הליבה האלה ומניח אותם על מסך ה IMAX הקרוב לביתך, בלי שימוש בבינה מלאכותית, רק עם תחקיר מעמיק, ירידה לפרטים הכי קטנים ופרפקציוניזם שמבייש את שאר המתחרים שלו, הוא מוכיח שתוכן טרנדי נעלם תוך 48 שעות, אבל סיפור עומק עם שורשים זהותיים תמיד יגרום למאות מיליונים לקנות כרטיס, ולהושיב את התחת על כיסא בקולנוע במשך שלוש שעות.

יוון היא מדינה נהדרת. בארבע השנים האחרונות יוצא לי להסתובב שם לא מעט מטעם העבודה. אחת לחודש וחצי אני שם לכמה ימים, ולמדתי שאתונה היא אחת הערים הנעימות, הכיפיות והמגניבות בעולם. למדתי שאוכל פשוט, טרי, שמוגש באהבה וברוחב לב, מנצח כל כוכב מישלן, למדתי יותר על המיתולוגיה היוונית, ועל הפילוסופים הגדולים של התרבות המפוארת הזו, למדתי שלאירופאים המערביים הנפוחים מעצמם היה קל להכפיש את האנשים הפשוטים והנהדרים האלה, שקמים בבוקר עם חיוך על הפנים אפילו שהמדרכה ברחוב קצת עקומה ויש צפירות בכביש, אבל הם אנשים טובים, חמים ומרבים טוב בעולם ולא נופלים בחוכמתם מאנשי האקדמיה של הסורבון.

יוון חייבת הרבה לכריסטופר נולאן. מה שיקרה מכאן והלאה הוא שמטען ההערכה לתרבות העתיקה הזו, למוסדות שלה, לחוכמה שלה ולדרך החיים שלה, ידביק מיליונים. התיירות הנכנסת תרקיע שחקים, ויותר ויותר אנשים ברחבי העולם ייחשפו, יכירו ויוקירו. ככה בדיוק כוח רך (Soft Power) עובד. ככה עושים שיווק בשנת 2026.

אני שמח בשביל היוונים. מדינה נהדרת. אנשים נפלאים. אך בד בבד, זה בדיוק הרגע שבו הלב הישראלי שלי נחמץ. כי בעוד שיוון מקבלת קמפיין מורשת עולמי בשווי מיליארדי דולרים בזכות במאי ענק אחד והרבה שורשים, השיווק וההסברה הישראליים ממשיכים להישאר תקועים בריק מוחלט. איזה כישלון קולוסאלי. אם הייתי סמנכ״ל השיווק של מדינת ישראל, או של התרבות היהודית בכללותה, זה בדיוק מה שהייתי עושה. לא משקיע עוד שקל בדוברים רשמיים באנגלית משופשפת באולפני חדשות של האתמול, לא מחפש ראש ממשלה שהאנגלית שלו טובה ושהוא יודע לחרטט נהדר בחדשות זרות, לא משתמש במשפיענים כדי לספר שתל אביב היא מקום של הומואים ואוכל נהדר, אלא עושה הכול כדי למצוא את כריסטופר נולאן הבא ולתת לו את המפתח לסיפור, שעם כל הכבוד לאודיסיאה, הוא הראשון בחשיבותו בעולם הסיפורים: התנ״ך.

הסיפור התנ”כי וההיסטוריה היהודית עמוסים ברגעים אוניברסליים כמו מוסר, חופש, מאבק מול מעצמות, ודילמות אנושיות מורכבות, אהבה, בגידות, חריצות ועוד שיכולים להפוך לאפוסים הוליוודיים אדירים אם מנגישים אותם דרך במאי ענק ובלי כתוביות חסות של משרד החוץ. אנחנו מנסים כל כך הרבה זמן להשפיע על דעת הקהל דרך שיטות עבודה שפשוט לא עובדות, וממשיכים שוב ושוב להאשים את כל העולם שלא קונה את הסחורה שלנו. אני יודע מה חלקכם יגידו לי ״בוא אדם, בשביל לגרום לאנשים לקנות את הסיפור שלנו צריך גם מוצר טוב וזה איך נגיד, בשנים האחרונות לא בדיוק פאר היצירה״ ואני אגיד לכם שלפעמים, ואולי קצת יותר מלפעמים, צריך טוויסט בעלילה שיגרום גם לנו לצאת מהבחילה של הסרט והפופקורן המאוד מלוח שאנחנו נמצאים בו כרגע. הניסיון לשכנע ולהזיז עמדות דרך טיעונים רציונליים, רטוריים ופוליטיים שייך לעולם המדיה של המאה הקודמת. רוצים להשפיע? חפשו רגש וחוויה, תשאפו להיות במיינסטרים התרבותי ושתפו את האמת המוצרית: התנ״ך והיהדות הם היסודות של הערכים התרבותיים שהשפיעו על הציוויליזציה כולה.

ההסברה הישראלית היא רק רובד אחד, קטן, שלא מתפקד אצלנו. זה קורה בהסברה, זה קורה בתחבורה, זה קורה בחינוך, זה קורה בתשתיות... וזה קורה בגלל הדרך שבה אנחנו מנהלים את עתיד המדינה הזו. מה שהאודיסיאה עושה כעת עבור יוון הוא רק הצצה קטנה לאור בקצה המנהרה שיכול להיות כאן, וכל כך מגיע לנו שיהיה. אנשים שחושבים אחרת.

התרגלנו להסתפק במועט. בעולב. התרגלנו למנהיגים ולמנהלים שחושבים במונחים של הסטורי הבא באינסטגרם או מהדורת החדשות של שמונה בערב, בזמן שהעולם בחוץ בונה נכסים אסטרטגיים לדורות. התרגלנו לראות איך המערכות שלנו מתנצלות, מגיבות, מתפתלות ומאשימות את כל העולם, במקום ליזום, להוביל, להפתיע ולעצב מציאות. אנחנו צריכים לדרוש מנהיגות עם חזון, אנחנו צריכים לדרוש מקצוענות, מעוף, גמישות מחשבתית ואומץ. בכל דרג, בכל משרד ממשלתי, בכל מערכת ציבורית.

אודיסאוס היה אומר על זה: “לא נאה לנו לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לגורל. עלינו לפעול ולמצוא את הדרך.”

אולי שווה לא רק לראות אותו, אלא גם להקשיב לו.

אדם

נ.ב – עם כל הכבוד לאודיסאוס, מבחינתי זו השיבה הביתה הכי מרגשת שיש

כל שבוע מצטרפים עוד ועוד אנשים לרשימת התפוצה, מצד אחד זה ממש מחמיא, מצד שני - למה את/ה לא?

הנה הוא הפלייליסט של הניוזלטר, שווה לשים ברקע לבישול, קריאה, אוירה, נהיגה: