18.12.25
אחת השאלות שאני מקבל הכי הרבה היא: ״תגיד בנאדם, איך יש לך זמן לקרוא כל כך הרבה?״ בדרך כלל התשובה המנומסת והמתפלצנת שלי היא משהו על ניהול זמן, אבל האמת היא הרבה יותר עלובה: אני פשוט עצלן עם תוכנית ומשמעת.
אני לא ״מוצא זמן״ לקרוא. אני פשוט גרוע בלהגיד ״לא״ לעצמי. כבר כמה שנים שאני מריץ את התרמית הזו שנקראת ״10 דפים ביום״. זה יעד כל כך נמוך, כל כך קל להשגה שאפילו ביום שבו החיים שלי החליטו לנסות את סבלנותי עד הקצה, אני עדיין מרגיש רע אם אני לא עומד בו.
המתמטיקה פשוטה ומרגיזה:
10 דפים ביום = 3,650 דפים בשנה.
שזה, בתרגום חופשי, להיראות בשיחת מסדרון הרבה יותר חכם ממה שאתה באמת.
כפי שאתם רואים בתמונה (כן, אני עדיין כותב ביד, תתקדמו), ההספק עומד על 22 ספרים.
לפני שנצלול להצלחות, בואו נדבר על הכישלון המפואר שמופיע אצלי במחברת תחת שורה מספר 3: ״שלושה בסירה אחת״ של ג׳רום ק. ג׳רום. אומרים שזו קלאסיקה של הומור בריטי. אני אומר שזה עינוי סיני במסווה של אוקספורד. הספר הזה העיק עליי ברמות שקשה לתאר. הוא לא הצחיק אותי בשום צורה. ניסיתי, באמת ניסיתי להתחבר לדאחקות מהמאה ה-19, אבל בשלב מסוים הבנתי שהסירה הזו טובעת ואני לא באמת חייב לטבוע איתה. אז זרקתי אותו באמצע. בלי מצופים.
מצד שני קראתי את ״הקנוניה נגד אמריקה״ של פיליפ רות (וגם כתבתי עליו כאן) ואת ״אחרי החגים״ של יהושע קנז. זה נותן לי נקודות זכות כשאני רוצה להישמע עמוק בישיבות הנהלה.
״צל השרביט״ הוא לגמרי הספר הכי טוב שקראתי השנה (בעצם אולי “עדן” שאני קורא ממש עכשיו נוגע בו) ספר מדהים... קורונה יודע לכתוב על הנפש בצורה יוצאת דופן. זה ספר עמוק וטוב על חברות אמת, כזה שגורם לך לעצור לרגע ולחשוב על האנשים שהולכים איתך דרך. 218 עמודים של עצב, רגש ויופי איטלקי פשוט שזורק אותך בשניה אחת לנופים היפים של איטליה.
