הסיפור המופלא של הדאטה

22.1.26

איפשהו בשנת 2003, כשעשיתי את צעדיי הראשונים בעולם העסקים של הגדולים והתחלתי להיחשף לבלוגים, ראיונות, אתרים, פורומים והמון מידע על שוק ההון שאלתי את סבא שלי, זכרונו לברכה, למה הוא ממשיך לקבל את העיתון של שלשום (הוא היה מנוי לעיתון באנגלית וקיבל בבוקר את החדשות מלפני 48 שעות) ולא מסכים שנביא לו מחשב או לפטופ הביתה שיוכל לעקוב אחרי מחירי מניות בזמן אמת. התשובה שלו היתה מבריקה, היום אני מבין זאת ״אדם, אני לא מחפש עוד מידע, טוב לי לראות מה עשו המניות לפני 48 שעות, כי אני מפחד שאם תהיה לי גישה לעוד מידע, פשוט לא אדע מה להחליט״. כמה ניסיון שכל וחכמה יש בחבר׳ה המבוגרים האלה. ואכן, 23 שנים אח״כ, אני מרגיש שבעולם שמוצף בדאטה אנחנו כבר לא באמת יודעים על מה להסתכל, ובעיקר, מה להבין מכל זה. יש יותר מדי גרפים, יותר מדי מדדים, יותר מדי התראות שצועקות ״משהו קורה עכשיו״, גם כשבעצם לא בטוח שקורה משהו. בתוך הרעש הזה, הסכנה הגדולה כבר איננה חוסר מידע, אלא פירוש שגוי שלו. כי מספרים, בניגוד למה שאנחנו אוהבים לחשוב, לא מובילים אותנו לאמת באופן אוטומטי. הם רק מתארים בצורה יבשה עובדה מוגמרת. וברגע שאנחנו מפרשים ומקדשים אותם בלי הקשר, בלי רצון להבין את ה״למה?״ מה הסיפור שהביא לאותם מספרים? אנחנו יכולים לקבל החלטות גרועות מאוד מתוך ביטחון שהמספר הוא הכל. נכון, הדאטה לא משקרת אף פעם, אבל הפרשנות שלנו בהחלט כן.

הנתון: בחודשי הקיץ, יולי ואוגוסט, ישנה צניחה של 50% בשימוש ב ChatGPT.

הסיפור: הקיץ מביא איתו לא רק חום וים, אלא גם היעדר. אין לימודים. וכשאין לימודים, אין שיעורי בית. וכשאין שיעורי בית, פתאום אין מיליוני תלמידים שפותחים את הצ’אט בשתיים בלילה ומבקשים עזרה באנגלית או במתמטיקה. אותו מספר בדיוק, אותה ירידה בדיוק אבל המשמעות שלו מתהפכת לגמרי. זה לא סיפור על דעיכה. אלא על לוח שנה.

הנתון: זמן ההמתנה למזוודות בשדה התעופה ביוסטון הוא ארוך ביותר בעולם.

הסיפור: יוסטון? עיר שולית בטקסס, לא ניו יורק, לא לוס אנג׳לס ולא פריז... מה לא עשו שם? הם התייעלו, שיפרו תהליכים, לקחו חברות ייעוץ, בדקו את הפועלים, החליפו אנשי תפעול... ושום דבר לא עזר. קיצרו בדקה... שום דבר לא השתנה. אותם פרצופים כועסים, אותן תלונות, אותה תחושת בזבוז זמן. ואז הגיע הסיפור האמיתי, למעשה אין הבדל בזמן שלוקח להוציא את המזוודות לנוסעים בין יוסטון לכל עיר אחרת. מה ששונה ביוסטון שזה שדה התעופה עם המרחק הקצר ביותר מהמטוס למסוע המזוודות. אז בפועל, אנשים מחכים יותר... לא הליכה אינסופית אלא זמן פסיבי, מת, כזה שהמוח שונא במיוחד. ואז הפתרון נורא קל וזה בדיוק מה שעשו שם (אני יודע שזה נשמע ביזארי אבל זו האמת): הרחיקו את שערי הנחיתה.

הנתון: חברת המשלוחים UPS עושה את הכי הרבה קילומטרז׳ פר משלוח.

הסיפור: על פניו, חוסר יעילות משווע. המוח מתוכנת לראות איך מקצרים את זה מיד. אבל ב UPS גילו שפניות שמאלה הן אויב שקט. הן יוצרות יותר תאונות, יותר המתנה, יותר מנועים דולקים בלי תנועה. אז הם תכננו מסלולים שבהם הנהגים פונים ב 90% מהמקרים רק ימינה, גם אם זה מאריך את הדרך. על פניו זה נראה פחות יעיל. בדאטה זה נראה כמו יותר קילומטרים. אבל בעולם האמיתי זה חסך דלק (המון דלק – כמה המון? 38 מיליון ליטר בשנה) חסך זמן והוריד בעשרות אחוזים את מספר התאונות (כי בפניות שמאלה יש יותר תאונות, מה לעשות...).

הנתון: במטוסי מלחמת העולם השנייה הכי הרבה כדורים פגעו בכנפיים ובזנב.

הסיפור: זאת אכן הייתה המסקנה של כל המהנדסים בחנו מטוסים שחזרו מקרב ומיפו את חורי הקליעים. אכן רובם היו בכנפיים ובזנב, ולכן המהנדסים חיזקו אזורים אלה. שם חובה לחזק את השריון. עד שמתמטיקאי אחד, אברהם ואלד, עצר את כולם ואמר: אתם מסתכלים רק על המטוסים ששרדו. המטוסים שנפגעו במנוע פשוט לא חזרו כדי להיספר ולכן דווקא המקומות בלי החורים הם המקומות שדורשים חיזוק. הנתונים היו נכונים לחלוטין. אבל הסיפור והמסקנה המתבקשת, שונה בתכלית.

דאטה היא כלי מדהים. היא מדויקת, קרה, אובייקטיבית. אבל היא לא חכמה ולעולם לא תהיה. החוכמה מתחילה רק כשמישהו שואל מה הדאטה באמת אומרת, ואולי חשוב מזה, מה היא לא אומרת. בעידן שבו יש לנו יותר גרפים, יותר מדדים ויותר בינה מלאכותית מאי פעם, היתרון האמיתי כבר לא יהיה למי שיש יותר דאטה. לכולם יש דאטה, והמון. היתרון המובהק יהיה למי שיודע לספר על הדאטה את הסיפור הנכון. זה יהיה הניצחון במירוץ, בלי קשר לעובדה שאין דרך טובה יותר מלזכור דאטה ומספרים דרך הסיפור שמאחוריהם. תנסו בעצמכם ותראו.

כי הנתון הוא מה שקרה.

והסיפור, הוא מה שזה אומר. ומה שאתה בסופו של דבר, זוכר.

סופ״ש נעים שקט ורגוע לכולם

ואל תשכחו לבדוק מה עשו המניות ביום שלישי.

אדם

זו הדרך לקבל את הניוזלטר באופן קבוע. רושמים מייל ולוחצים על הכפתור. בום.