11.9.25
ביום שבת האחרון התחלתי לקרוא ספר, שמאז לא עוזב אותי. אני קורא הרבה אבל אני מודה שלא כל ספר שאני בוחר להתחיל מצליח לגרום לי לכזו סקרנות שאני חייב לדעת כבר מה קורה בעמוד הבא. אולי זו רוח התקופה, אולי זה המצב שלנו כאן במדינה ואולי זה המצב שלנו בעולם. אני לא זוכר תקופה בה הרגשתי כ״כ מבודד ורדוף. אפשר להגיד ״מי צריך אותם בכלל?״ אבל האמת היא שצריך... צריך...
הקנוניה נגד אמריקהזה לא רק רומן, זו חוויה שמחזיקה מראה לעבר של האומה האמריקאית ושמה דגש על היהדות שלה. כדי להבין את גודל הספר, צריך להבין את גודל האיש שכתב אותו: פיליפ רות. רות היה אחד מאותם סופרים נדירים שהצליחו להחזיק יחד את המוח והלב, את ההיסטוריה העובדתית ואת הפנטזיה והמומצא. הוא נולד למשפחה יהודית בניוארק, ניו ג'רזי, ותמיד חזר שוב ושוב אל אותה נקודת מוצא: יהדות אמריקה, החלומות שלה, הפחדים שלה, הפגיעות שלה. יש סופרים שכותבים ספרים טובים. רות כתב ספרים שהפכו לשדות קרב תרבותיים. הוא כתב מתוך אומץ חסר תקנה. הוא לא ניסה לרצות את הקהילה שלו, אלא לחשוף. ובכך הוא הפך את הספרות למרחב שבו האמת הלא נוחה יכולה להיאמר. הוא ידע שהספרות צריכה להכאיב, אבל לא כדי להכאיב לשם כאב, אלא כדי לפתוח פצע ופשוט לראות מה
יש בפנים.
בהקנוניה נגד אמריקהרות עשה דבר מבריק: הוא לקח את ההיסטוריה המוכרת של אמריקה החופשית, הדמוקרטית, המוסרית של 1940, בזמן מלחמת העולם השנייה, שביבשת אירופה הולך ומחמיר מצבם של היהודים ומתחילות המחשבות והמעשים על הפתרון הסופי – השמדה. את ההיסטוריה הזו הוא לקח והפך אותה על ראשה. הוא שיחק במשחק הכל כך מסקרן - ה"מה היה קורה אם", והראה שבריריות מפחידה: מה היה קורה אילו אמריקה הייתה בוחרת בנשיא שהיה במקרה חברו הטוב והמעריץ מספר 1 של היטלר? מה היה קורה אילו אמריקה הייתה נכנעת לפשיזם ולא בוחרת בדמוקרטיה? מה היה קורה אילו יהדות אמריקה לא הייתה רק מיעוט עם תחושת נרדפות, אלא מיעוט נרדף באמת?
